<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף עז.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף צו.</h2>
בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו, וחלה בן ראובן ושלח אחר עדים וציוה בפניהם ונתן זקוק וחצי לראובן אביו ולא מיחת (ל)אשתו, והיקל מחולי ועמד והלך על משענתו, ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח עוד אחר שמעון דודו ואחר עדים ואמר לשמעון זקוק וחצי שיש לי מידך תנהו לאבי אחיך, ואז מיחת אשתו ונפטר לבית עולמו. ואפוטרופס של אלמנה תפס שמעון לדין וטענו זקוק וחצי שיש לך בידך משלה ומשל בעלה תניהו לה, והשיב שמעון בעלה נכדי ציוה לתת לראובן אביו וקיימתי את דבריו, וחייבו ב"ד את שמעון לתת לה הכסף, ואמר שמעון כתבו לי פסק דין ואראה לחכמים יודעי דת ודין ואם כדין דנתוני אקיים מצוותכם, וכתבו פסק דין אפטרופס של האלמנה טען לשמעון ושמעון השיב כאשר דברתי וראינו שאין במתנתו של ראובן כלום מפני כמה דברים וחייבנו שמעון לתת הכסף לאלמנה, ועוד שהרי הלך על משענתו, ועוד שהרי מיחת האלמנה במתנה, ומה שהראנו מן השמים כתבנו וחתמנו. והביא ראובן אותו פסק דין לפנינו, וראינו ששמעון עשה כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאלמנה על שמעון כלום ודינה עם ראובן, שאפילו אם לא ציוה בנו של ראובן לתתו לאביו היה הדין לתתו לו שהרי הוא יורש את בנו כי לא היה לו יורש אחר דתנן [כתובות פ"ד.] מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורש ר' טרפון אומר נותן לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שהכל צריכין שבועה ואין היתומין צריכין שבועה, הכא נמי כיון דהאלמנה צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין ינתן לאב שהוא יורש וא"צ שבועה וכדין עשה שמעון אין לחייבו, וכל שכן השתא דצוה לתת לו ומצוה לקיים דברי המת. ואי משום שהלך על משענתו בבית הויא חזרה ממתנתו אמרו בית דין דהמתנה לאו מתנה, עומד והולך בשוק תנן [גיטין ע"ב.], והכא לא הילך בשוק. ואי משום דחזר וציוה וניתבטלה ראשונה, איברא לא נתבטלה, וכי תנן [ב"ב קנ"ב:] דייתיקי מבטלת דייתיקי, היינו היכא דכתב ללוי וחזר וכתב ליהודה דודאי חזר מלוי והוא הדין אם ציוה לתת ללוי וחזר וציוה לתת ליהודה דודאי אחרון קנה דהדר ביה מראשון, אבל הכא דתרוויהו לאחד אין כאן ביטול אלא קיום. ואי משום דמיחת בשנייה, לא הויא מחאה דהא קיימה בראשונה. ועוד דבשנייה היה במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני, וכיון דקנה שוב אינה יכולה למחות. ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלין בלא דעת אשתו אע"פ שמשועבד לה בזמן הזה, ואם רוצים להשוות שיעבוד מטלטלין לשיעבוד קרקע (ו)לא יתן אדם מטלטלין בלא אשתו, אלא ודאי כי תקינו דורות האחרונים כתובה מטלטלין מפני שאין להם שדות וכרמים בזמן הזה, דומיא דמקרקעי תיקנו מטלטלין שהן בעין לאחר מיתה וסמכו בשעת הדחק על ר' מאיר שאמר [כתובות פ"א:] מטלטלין משתעבדי לכתובה אפי' בזמן דאיכא מקרקעי, דתיקנו דומיא דגמלים של ערביא [שם ס"ז.] ותותבי דבי מיכסי ושקי דתמרוריא (ותעלי) [ואשלי] דקמחוניא שהן מטלטלין שהן בעין, ואפילו מטלטלין שאינן בעין והיא תופסת אותן כשמת כמה שיש בידה וגובה השאר מן המטלטלין שהוא בעין כשומת בית דין אע"ג דתפסה לאחר מיתה דהכי אמרינן [שם צ"ו.] אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד הב"ד להוציא מידה אפי' בזמן שהיה שיעבודא על הקרקעים וכל שכן ששיעבודא על המטלטלין, אבל להוציא מטל[טלין] שהן ביד היתומין ליתן לה לא ראיתי מימי אפי' בזמן הזה. ואם מה שחייבו את שמעון משום דר' נתן דאמר [שם י"ט.] [מוציאין מזה ונותנין לזה], הא אמרינן [שם פ"ב.] לא אשכחן תנא (דמקיל) [דמחמיר] תרי (קולי) [חומרא] בכתובה, דר' מאיר דאית ליה מטלטלי משתעבדי לית ליה דר' נתן ור' נתן לית ליה דר"מ, הילכך אפי' (הכביד) [היה ביד] שמעון הכסף לא היה להם להוציא מידו ולתת לה וכל שכן שנתן [לראובן] שאין לחייבו ליתן לה.
<h2>דף קז:</h2>
הנני יוסף בר' נתן עבדך תלמידו באתי לשאול על דין ראובן שתבע את שמעון לדין וטענו בהיותך במדינת הים הלויתי לאשתך [מ'] פשיט[ים] על קונטריסים של סליחות ובחזירתך ממדינת הים בקשת ממני להשאילם לך וכך עשיתי ועתה השיבם לי, ענה שמעון, אותם קונטריסים אבדתי בבית הכנסת, ואילו הן בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם. תשובה דעתי נוטה שאם מודה אשת שמעון שמישכנן לראובן במ' פש[יטים] שחייב שמעון לפרוע חובת אשתו, דתניא [ב"מ ק"ד.] ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שחייבת, אלמא אדם פורע חובת אשתו ומה לי חוב קרבן ומה לי חוב אחר. ואמרינן [ב"ב קל"ט.] שלחו ליה מבי לשמ' ילמדינו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין שלח להו תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל שלוו ולקחו מחלקן של קטנות ופירנסו עצמן ונשאו לבעל ישאו קטנות מבעל שפרע הקטנות מן הבעלים של (גדולים) גדול[ות] מה שלוו, אלמא לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מלוה מוציא מיד הבעל, וכ"ש כשלוותה כשהיא תחתיו שהוא חייב במזונותיה, ואע"ג דשני [שאני] פרנסה דאית ליה קלא והוי כמלוה בשטר, לא סמכינן אהאי שינויא אלא אשינויא בתרא דשני גבי ד[ר]בין שוויה רבנן כיורש משום פסידא (דמלוה וכן בפרק יש נוחלין) [דאלמנה]. ואל תשיבני (ב)[מ]פרק בתרא דכתובות [ק"ז:] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי, דהתם כיון שעמד מאליו שהבעל לא אמר לו לעשות וגם היא לא לוותה הימנו ולמי יתבע חובו (הילכתא) [הילכך] פסיד, אבל לותה ואכלה הבעל משלם. ובפרק (ג') יש מותרות [יבמות פ"ה.] אמרי' בעא מיניה ר' יוחנן מר' אליעזר אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט יש לה מזונות וכו' עד לא צריכא שהלך בעלה למדינת הים לוותה ואכלה מאי א"ל אין לה, טעמא דפסולה היא [הא] כשירה הבעל משלם. ואין שמעון יכול לומר (איהו) [אילו] היו בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם, אלא יחזיר או הקונטרסים או הפשיטים. ואם אין האשה מודה תשבע שלא מישכנה ולא לוותה ממנו כלום, או ישבע ראובן ויטול. אם מתה האשה, ישבע שמעון שבועת יורשין שלא פיקדה לו לפרוע ולא אמרה לו. וצורי יצילני מעונש הדין.
